אתמול היה חם. חם מאוד. רציתי לבלות עם הילדות שלי את אחר הצהריים. נטו איתן, לא בהסעות, לא ב"צריכים", לא באירוח חברים ובטח שלא ב"מועדון הסרט הטוב" מול המסך הקטן.
אזרתי אומץ רב, והחלטתי לפתוח את אחת מקופסאות היצירה שבתי קבלה ביום הולדתה. ערכה שהילכה עלי אימים זמן רב. כבר מזמן אמרתי שהקונספט של יצורים שאוהבים לכלוך, רעש ובלאגן שחיים יחד עם יצורים גדולים שאוהבים נקיון, שקט וסדר הוא קצת בעייתי.
בשביל חובבת ניקיון כמוני, לא פשוט להמר על ערכה שמכילה גם דבק, גם חלקיקי פלסטיק צבעוניים וקטנטנים בכמות מבהילה, גם צבעי גואש מהזן שמבטיח אחריות לעמידות בפני כל חומר מסיר כתמים שהוא ובעיקר – גולת הכותרת: שלל רב של בקבוקוני נצנצים!!! המוצר האהוב על כל נסיכה – מלובשת חיתול ועד מרכיבת גשר בשיניים.
טוב, את כל התאוריות אני הרי מכירה, ובאמת שאני משתדלת יפה לתת לילדות מאז שנולדו לחוות לכלוך והתפלשות בכל מיני חומרים שמאוד מענגים ילדים, והרבה פחות מזה, מבוגרים. אפילו ניחנתי בסבלנות די רבה למגוון רחב של פעילויות עם ילדים, אבל התחום הזה קצת יותר מאתגר עבורי. בכל אופן, הכנסתי את עצמי למצב תוכנה של שלושת הקופים (זה שלא שומע – נגד אמירות כמו "אמא, נשפכו לי כל המים עם הצבע והנצנצים", או "אני רציתי קודם את הדבק", זה שלא רואה, כי באמת שאפשר להתעוור מהנצנצים, ובעיקר זה שסותם את פיו חזק עם שתי ידיו) ויצאנו לדרך.
לסיכום החוויה אני רוצה לציין כמה דברים לטובה:
ראשית, מפעם לפעם היצירה הופכת להיות ארוכה יותר וזה פשוט מרגש לראות כיצד מתפתחת הסבלנות אצל הילדים. ממש הצלחנו להעביר את רוב אחר הצהריים בפעילות מהנה, רגועה ומפעילת דמיון.
שנית, ועכשיו בלי צחוק, זה באמת מאוד חשוב ומאוד מפתח לתת לילדים לחוות ולהתנסות ביצירה, ובמגע עם חומרים שונים. מדי פעם, אפשר לשים את עצמינו והעדפותינו בצד ופשוט לזרום עם זה. כשרואים את ההנאה של הילדים - זה שווה הכל. להורים שמתקשים לשחרר, אפשר לתחום פעילות במקום אחד בבית (כמו הכנת כדורי שוקולד על השולחן או במרפסת) או להוציא הפעילות אל מחוץ לבית: לגינה הפרטית או אפילו כחלק מפעילות בפיקניק. בסה"כ השד לא כל כך נורא, ותוך 20 דקות נמרצות - המקום חוזר לקדמותו.
נ.ב. אם יש למישהו טיפ על איך מורידים מחתול גואש ונצנצים בגווני וורוד זוהר אני אשמח לשמוע.
לשיתופים קודמים
