כשבתי היתה צעירה יותר, היה לה קושי לבקש סליחה. לא כזאת שבאה מתוך לחץ ממבוגר שמתערב בדברים שאינם ענייניו וכופה על הילד למלמל "סליחה" בלי כוונה אמיתית, בזה אין טעם בעיני. בתי התקשתה, בדומה לכל הילדים בשלב זה או אחר, לומר ולעשות את הדבר הנכון, לאחר שהיא הבינה את השלכת מעשיה וכאבה ברגישותה האמפתית את הכאב שגרמה לאחר. היה חשוב לי שבתי תלמד לוותר על ה"אגו" וה"כבוד" שנראה היה שעוצרים אותה. באחת ההזדמנויות, בה ראיתי אותה "נאכלת מבפנים" ומתקשה לבקש סליחה מאביה שזכה ליחס לא מכבד מצדה, סיפרתי לה באופן ציורי כיצד הסליחה היא בעצם פעולה שמנקה לנו את הלב. התעניינותה התעוררה ועימה השאלות. הרחבתי וסיפרתי כיצד כאשר אנחנו טועים ופוגעים במישהו, אפילו אם זה לא היה בכוונה, נוצר לנו מן כתם קטן, כזה לכלוך על הלב. והוא מפריע לנו, ולפעמים אפילו מכביד או מכאיב לנו, וכשאנחנו מבקשים סליחה מיד הכתם מתחיל לדהות, ונהיה לנו קל יותר. הסברתי כמובן שהצד השני יכול לעזור לנו, בכך שהוא יקבל את הסליחה, ולכן עלינו לבקש את הסליחה מאותו מקום בלב, כדי שהשני יאמין שאנחנו באמת מצטערים, אבל בעצם, הפעולה הזאת היא קודם כל לעצמנו. כדי שיהיה לנו יותר נעים. היתה לה הבעה של הקלה על הפנים. היא ניגשה לאביה, בקשה סליחה, וזכתה בקבלה, בחיבוק ונשיקה חמים. היא חזרה אלי קורנת ואמרה: "אמא, אני מרגישה שהלב שלי נקי עכשיו". מאחלת לכם לב נקי ושמח כל השנה, ומבקשת סליחה אמיתית אם פגעתי במישהו. גמר חתימה טובה!
לשיתופים קודמים 
