לא פעם, אני מוצאת עצמי עייפה ומותשת בסוף היום. אני מסתכלת על בעלי ואומרת: "אי-אפשר להיות יותר עייפה מזה. זהו. הגעתי לשיא!" וחושבת בלבי שאם הוא בכלל מקשיב (כי בל נשכח שגם הוא עייף והקליטה והשידורים אצלו משתבשים עם העייפות) הוא בטח חושב: "כן, כן. זה בדיוק מה שהיא אמרה גם אתמול".
באמת, אני בפעילות ובנוכחות מלאה, מהבוקר המוקדם, כשציפור שיר בצורת בתי בת הכמעט שלוש מצייצת בחן ליד מיטתי, מזכירה לי שנחתי מספיק, דרך יום עבודה גדוש פעילות, ואחה"צ של הפעלות ותפעולים עם הילדות ועד הערב, עמוס ההספקים. פלא שאני שוכבת בסלון מותשת, בוהה וחולמת על לגייס כוחות להיכנס למקלחת?
לפעמים בעלי מזמין אותי לבילוי. אנחנו לוקחים כוס קפה או בירה ויוצאים לחצר, ופתאום יש לי "דייט", בלבוש נח ועם חברה טובה ואינטימית, משהו ששווה לצאת קצת מהעייפות בשבילו, ולדחות את השינה בשעה. כן זה, וימי שבת בבוקר כשהבנות אצל סבא-סבתא שיחיו או סתם יציאה עם חברה לקפה או לסרט, מזכירים לי שאני אדם לפני כל התפקידים. וזה יכול להיות גם אחרי הצהרים, לגנוב כמה דקות לפני שהבלגן מתחיל או בזמן שהילדים עסוקים במשהו, וללכת לפינה להתרגע. מאוד חשוב לזכור לפרגן לעצמנו את הזמן איכות שלנו עם עצמינו.
אני מאוד אוהבת את דימוי הבא: במטוס, יש את סרטון ההוראות למקרה חירום. נאמר שם שאם נדלקים אורות החירום ונופלות מסיכות חמצן, עליך להלביש קודם את מסיכת החמצן לעצמך, ורק לאחר מכן לילד. לא סתם הם מדגישים זאת, כי הרי כל הורה אוהב ואכפתי, יחשוב קודם להציל את ילדו, ורק אחר כך את עצמו. אך ההגיון הוא, שאם לא יהיה לך ההורה חמצן, כיצד תוכל להציל את ילדך? כיצד יסתדר הוא לבדו ללא מבוגר אחראי ומתפקד? על כן, על מנת שנוכל אנחנו ההורים להמשיך לתפקד, לטפל, לטפח, להקשיב, להזין, ללמד, לשחק, להגן וכל אותם 1001 התפקידים שהפקידו בידינו תכתיבי החברה והטבע מעצם היותנו הורים, אנחנו חייבים לזכור להעניק חמצן גם לעצמינו.
שיהיה לכם זמן איכות מהנה עם עצמכם!
לשיתופים קודמים 
