יותר מידי פעמים אנחנו שופטים מצבים מתוך המקום שלנו, הפרשנות שלנו לדברים, ופועלים על האחרים בסביבתנו באופן שלא פעם מפתיע אותם או מתקיף אותם, כשהם בכלל לא מוכנים לזה.
זה היה אחר צהריים ארוך. הייתי עייפה מלילה מקוטע שינה (היתושות הארורות והגרגרניות האלו...) ומפעילות מלאה ביום העבודה, אספתי את הבנות מהר, וארגנתי אותן לבריכה, לקראת חוג השחייה של בתי הגדולה.
בבריכה, גיליתי ששכחתי להביא לקטנה מצופים/גלגל/כדור או כל אביזר אחר שיעזור לה להעביר את זמנה בנעימים, והתחלתי לאתר עבורה זאטוטים שיסכימו לחלוק איתה משחק.
אחרי זמן די קצר, השעמום הגיע, ועמו ה"אמא, אני רוצה קרטיב בו-ספוג". נפרדתי מ-170 ₪ לא כולל מע"מ ושירות לטובת קרטיב בו-ספוג, בכל זאת, גם בעל הקיוסק צריך להתפרנס, והתחלתי ללקק את הילדה בתנועות קצובות מלמטה למעלה. ככל שהשמש הכתה חזק יותר, כך אני הייתי זריזה יותר. התענגתי על טעמו של מרפק קטן טבול בכלור, מהול ב"טעם בו-ספוג", כמו שבתי אומרת וצודקת, כי כל קשר בין טעמו לטעם לימון שהוא אמור לייצג - מקרי בהחלט.
"הנה, שיעור השחייה נגמר. בואי נאסוף את אחותך!" הכרזתי בשמחה, מנסה להפריד את המגבת עליה ישבה בתי מהכיסא, למרות המסטיק שאיים לאחדם בברית לנצח. עיקשותי השתלמה לי, אספתי ילדה, עטופה במגבת טבולה בקרטיב (אלוהים, הוא בלתי נגמר הקרטיב הזה, ממש נס פח ה"נסטלה"), נזהרת ששאריות המסטיק לא יתפסו את קצוות שערה, ועוד הספקתי לראות את הגדולה שלי, כוכבת להקת ברווזי הגומי הצפים עולה מן המים כבת-ים (קצת פחות אלגנטית ויותר רועדת מקור) ונפרדת מהמצופים שהגנו עליה. בדיוק באותו הרגע, החליטה הקטנה שזה הזמן המתאים להכרזת סיסמת הגיוס: "אמא, קקי!"
10 דקות אחרי, מצאתי את עצמי בסדנת "קירבה והתחברות", או לפחות כך הרגיש התור שסרב להגמר, בדרך לרכישת עוד ארטיק הפעם של דרדסים (העיקר הבובה) ותוך מחאותיה של הקטנה, שזה לא הוגן שהגדולה תאכל עכשיו והיא לא קבלה בכלל. ממש אז, ראיתי אותה נרמסת ע"י איש גדול עם טילון קטן, שלא הבחין בה גם אחרי קריאת הכאב שפילחה את האויר, והכריזה על פתיחה רשמית של מתקפת בכי.
בדרך החוצה מהבריכה, הרגשתי כמו אם מרובת ילדים. הצלחתי בכוחות אחרונים לאסוף את כל 2 בנותיי ויצאנו לאויר העולם.
בצמוד לבריכה חיכתה לי הנחמה האישית שלי לאותו היום. זוג מכנסי הספורט שהזמנתי כשלושה שבועות לפני, וטרם הספקתי להגיע בגפי לקחת. בדרך-כלל אני חכמה מספיק להפריד בין הורות לקניות, אבל הפעם, אמרתי לעצמי, על בטן מלאה מארטיק וריקה מקקי, אצליח לגנוב 5 דקות שקטות למדידה ותשלום.
בדיוק כשהמכנסיים רכוסים על מותניי קרה הנורא מכל – אזעקה עולה ויורדת של בתי הקטנה החלה חודרת את תודעתי: "אמא, פיפי, אמא, פיפי".
השארתי את התיק האישי שלי במלתחה, ואת בתי הגדולה כפקדון אצל המוכרת, וכשהמכנסיים שהשאלתי מהחנות לגופי, טסתי החוצה, עם הקטנה על הידיים, למצוא שאין במרחק סביר שום שירותים שאוכל להגיע אליו.
מרפי, זה שהמציא את החוק, היה כנראה חובב גדול של ילדים ועוד יותר, של הפרשות גוף. איכשהו, התזמון שלהם תמיד נופל במקום הכי לא מתאים ובזמן הכי לא מוצלח. בחישוב מהיר, הבנתי שאין ברירה, אלא לשחרר את הילדה מהלחץ בשלפוחיתה.
ואז היא הופיעה. "המחנכת הלאומית". כאילו יומי היה קל עד אז, החלה נוזפת בי במלוא גרונה על חוצפתי וערכיי הירודים, שגורמים לי, באמצע המדרכה ומבלי התחשבות להושיב את הילדה.
התנצלתי וניסיתי להסביר לה שזה הכי טוב שהצלחתי לעשות, ושממש לא נעימה לי הסיטואציה שנקלעתי אליה, אך היא המשיכה "מה, אין לי ילדים? אני לא יודעת? פשוט ישראלית טיפוסית" חתמה באחת האמירות שהכי מעליבות ישראלי.
הובכתי מאוד. חזרתי לחנות הבגדים חפויית ראש ונזופה. לצערי, נכנסה הגברת לפניי, כדי שלא אוכל להשתחרר מהר מחרפת האשמתה. וכל מה שחשבתי עליו היה: לו רק היתה היא חברה שלי, שעברה לצדי את אחר הצהריים ההוא, מעניין איך היתה מגיבה כלפיי באותו רגע מביך.
לשיתופים קודמים
