שאלות ותשובות

שלום לך, קיבלתי המלצות על עבודתך, ואני מרגישה שאנחנו מאוד צריכים עזרה במשפחה.
הבעל שלי לא ממש מתלהב מהרעיון, ואומר שבמילא רוב הבעיות הן שלי, ושאם אני רוצה, שאני אלך להתייעץ.
הייתי רוצה שהוא יצטרף, אבל לא נראה לי שזה יקרה. מה דעתך?  

יקרה,
תודה על הפרגון. אני מברכת אותך על ההחלטה לקחת אחריות ולקבל הדרכה.
מובן לי הרצון שלך לרתום את בעלך לתהליך, אני חושבת שזה נכון ורצוי. יחד עם זאת, לא ניתן להכריח אדם לעשות משהו שמנוגד לדעתו ורצונו. אני שמחה שהוא מכבד את רצונך, ובמקומך, הייתי מודה לו על כך ומנצלת את ההזדמנות. 
 אני מאמינה שמשפחה היא כמו מובייל, כאשר אחד עושה שינוי, הוא משפיע על שאר החלקים במציאת איזון מחדש, וגם בזוגיות, מספיק שאחד ישנה את סגנון התקשורת, והמאזניים יתאזנו במקום חדש. 
לכן, אם החלטת להתייעץ - אל תוותרי על קבלת ההדרכה. 
אולי בעתיד, השינוי שיורגש בבית, יעורר בבעלך חשק להצטרף, אך גם אם לא- יש לכבד את בחירתו.

אני נמצאת כל יום עם הילדים מהרגע שהם חוזרים הביתה ועד שהם הולכים לישון.
בעלי עובד עד מאוחר, וזה בסדר. אבל לפעמים אני מרגישה שקשה לי ואני מתקשרת קצת להתלונן.  
הוא מתחיל מיד להסביר לי כמה הוא עובד קשה וכמה גם הוא עושה בשביל כולנו. 
אני מרגישה שהוא לא מבין אותי. 

לפעמים בזוגיות אנחנו כל-כך עסוקים בחשבונות, מי עשה יותר, מי משקיע יותר, מי מוותר על עצמו ומצמצם את צרכיו והנאותיו ומי מקריב לטובת המשפחה, עד שאנחנו שוכחים, שזה שקשה לשני לא לוקח מהקושי שלנו. זה שנכיר בקושי שלו עדיין לא אומר שעכשיו נצטרך לעשות במקומו או לתת עוד יוצר או לוותר שוב או שלנו אין לגיטימציה להרגיש קושי. עצם ההקשבה לקושי שלי מבלי שמבטלים אותו, עצם ההכרה בו נותנת תחושה טובה: רואים אותי! מבינים אותי! המאמץ שלי לא לשווא, ומתוך כך, אנחנו מתחזקים ומקבלים אנרגיה אפילו לתת יותר. 
אני מציעה שתסבירי לבעלך בזמן רגוע שבסדר לך עם התפקיד שלקחת על עצמך, אבל לפעמים את רוצה לשתף כשקשה לך, כדי להקל על עצמך. תשאלי אותו אם הוא מוכן לנסות רק להקשיב לך ובסיום לומר משפט קטן כמו "אני שומע שעובר עליך יום ממש לא פשוט". 
וכשאת מתקשרת, בדקי איתו אם הוא פנוי להקשיב לך ולא עסוק מדי. הקדימי ואמרי שאת לא באה בטענות ולא מאשימה רק רוצה לשתף, ואז אמרי לו את שעל לבך.
 עדכני אותי אם קבלת את מה שהיית צריכה.  

האם כדאי לומר משהו לילד בן 3.5 לפני הליכה ראשונה לרופא שיניים?

לפני הליכה ראשונה לרופא השיניים חשוב להכין את הילד. ראשית, ברוב המקרים הבדיקה הראשונה הן בדיקה בלבד שלא כרוכה בשום כאב או טיפול.

• ילדים (בדיוק כמונו) אוהבים לדעת מראש מה מצפה להם. כשלא יודעים יכולה להיווצר חוויה לא נעימה ומפתיעה, שעלולה לגרור בעתיד פחד וחשש מוגברים מהלא נודע ומדברים חדשים ואף ליצור חוסר אמון ביחסים עם ההורה. (אם אמא אמרה שהולכים וסמכתי עליה והיא הפתיעה אותי במקום עם ריחות כאלו, וכיסא גדול ואנשים עם מסכות על הפנים שמכניסים לי כל מיני דברים לפה, אולי זה לא רעיון מוצלח כל כך לסמוך עליה בעיניים עצומות...)
• כדאי שההורה שחושש פחות או שאין לו בעצמו חשש מרופא שיניים הוא זה שיקח את הילד. ואם אין הורה כזה, אפשר להעזר בסבא או סבתא.
• חשוב שיהיה תיאור ניטראלי של המקום ושל מה יקרה בו, לפני שהולכים (זו מרפאה שהולכים אליה ילדים גדולים, שכבר יש להם שיניים בכל הפה, הרופא ילבש חלוק לבן ועל הפנים תהיה לו מסיכה. כדי לראות את כל השיניים הוא משתמש במראה קטנה... וכו')
• מומלץ לשוחח עם הילד על הנושא ולהעלות שאלות כמו למה לדעתו הרופא מכסה את פיו, לענות על שאלות שמתעוררות ואם רואים שהילד קצת חושש אפשר לצייר יחד ציור בנושא. יחד עם זאת, להקפיד לא לעשות סיפור גדול מהנושא.
• לא רצוי להבטיח דברים שאין לנו שליטה עליהם (יהיה לך כייף על הכיסא, אתה תראה... הרופא יהיה נחמד).
• יש לשדר לילד שאנחנו מאמינים בו וביכולתו לשתף פעולה ולסיים הבדיקה מהר.
• אפשר לתכנן פעילות נחמדה לזמן שלאחר סיום הבדיקה (אחרי הבדיקה נלך לגן שעשועים, ככל שהבדיקה תהיה קצרה, ככה יהיה לנו יותר זמן לשחק). כדאי שיהיה זה בילוי משותף עם ההורה ולא פרס חומרי, כיוון שאנחנו רוצים שהפרס יהיה הרגשת ההתגברות שלו על הפחד והשליטה בעצמו. בד"כ רופאי השיניים מצויידים בסלסלת הפתעות משל עצמם – תאפשרו להם להעניק את הפרס.
• בסיום הבדיקה כדאי להחמיא לילד על התנהגותו הטובה שעזרה לרופא בבדיקה, על כך שהשתדל לשתף פעולה, או על המאמץ שעשה להתגבר על הפחד.
• בשום אופן לא כדאי לנזוף בו, גם אם היה מאוד קשה לבצע הבדיקה.
• אם לא הצלחתם הפעם, לא כדאי להתעקש הרבה. אמרו לו שתחזרו בפעם אחרת ושאז אתם בטוחים שהוא יצליח לעבור את הבדיקה והפרדו בנעימים מהרופא.

בהצלחה ותוצאות טובות!

אשתי ואני היינו אצל יועצת זוגית. היא נתנה לנו תרגילים משבוע לשבוע, אבל איכשהו לא הצלחנו להגיע אליהם, או שעשינו מעט מידי. לבסוף אמרה לנו היועצת שחבל על הזמן והכסף שלנו. היינו רוצים לקבל עזרה, אבל באמת קשה לנו עם כל התרגילים האלו. מה עושים?

כשאנשים מגיעים לייעוץ, הם מתבקשים לעשות דברים בדרך שאינם רגילים לה. יש שקוראים לזה: "לצאת מאזור הנוחות". אנשים בדרך כלל מגיבית בהתנגדות. לפעמים זה נראה להם מצחיק, מטופש, מלאכותי, מעצבן ולפעמים ממש מרגיש לא נח פיזית. כדאי לדעת - ההתנגדות הזאת היא טבעית ובריאה! זהו המנגנון ששומר עלינו ואומר: "את זה אני לא מכיר. זהירות. אולי זה מסוכן". זה הטייס האוטומטי שתמיד ינסה לתפוס פיקוד ולהחזיר אותנו למסלול המוכר. זו השאילתה במחשב שקופצת כשעושים פעולה שאינה שגרתית ושואלת: "האם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?" "כן!" עלינו לענות באומץ, "כי אם מה שאני רגיל לעשות היה עובד, לא הייתי צריך להתייעץ עם איש מקצוע". חשוב להבין: אלו "כאבי גדילה" וגדילה  היא תהליך. יש לתת זמן לכל המערכת להתרגל. לעשות עוד צעד קטן ועוד התנסות, ועם הזמן הגוף והנפש מתרגלים (וגם הסביבה) והכל נהיה קל יותר. זו התחדשות בשפה לא מוכרת, שצריך להתאמן עליה. בדיוק כמו שלא תגידו לתינוק: "נו, מה אתה זוחל? תרוץ! תקפוץ!" הסבלנות והעידוד שלכם כלפי עצמכם ושל הסביבה כלפיכם תעזור לכל התהליך להיות קל יותר ולהיטמע מהר יותר.

שלום, אני אב ל-3 ילדים (7,12,15). אשתי ואני נתקלים בהרבה קשיים בבית, שומעים עיצות שונות ברדיו ובטלויזיה וקוראים באינטרנט. כל אחד בא מגישה שונה ומציע "פתרונות קסם". איך יודעים במי לבחור?

אתה אכן צודק. אנחנו מוצפים בהרבה מאוד ידע וגישות שונות, שכולן מבטיחות שהן יודעות לתת את המענה הנכון. זה מאוד מבלבל ואפילו קצת מאיים, כי ההרגשה שלנו כהורים היא שאנחנו טועים ומזיקים לילדים שלנו. כמו בהרבה נושאים אחרים, כדאי לפתוח אזניים, לקחת ממה שנשמע לנו נכון, הגיוני ואפשרי עבורנו, ולוותר על מה שלא. עדיף לאמץ גישה ולתת לה זמן והזדמנות על פני החלפת הרבה שיטות טובות, כי זה מבלבל גם אתכם וגם את הילדים ובסופו של דבר -  לא יעיל. כדאי ללכת עם האינטואיציה. מישהו שאנחנו מתחברים למה שהוא אומר ומשדר לנו או לשמוע המלצה מחבר שעבר תהליך דומה ומוצלח. בסופו של דבר, יועץ או מטפל הוא אדם, והצלחת התהליך תלויה מאוד בהאם יש לנו חיבור טוב אליו כאדם. אפשר "לראיין" אותו בטלפון או להפגש פגישת היכרות. ניתן להתחיל בלשמוע הרצאה או להשתתף ב"קורס הורים". חשוב שמיקום המפגשים והמחיר יהיו נוחים עבורכם, על מנת שתוכלו להתמיד. ולסיכום - תאמינו לתחושת הבטן שלכם, וקחו החלטה. תמיד אפשר להחליף.  

בתי בת החמש אוהבת להזמין חברות למשחק בביתנו אך כשהן רוצות לשחק בצעצועים שלה היא כועסת, חוטפת אותם מידיהן וצועקת "זה שלי". ניסיתי להסביר לה שהיא חייבת לשתף ושבסוף חברות לא ירצו לבוא אליה, אבל באותו הרגע לא אכפת לה.

בתך מפתחת כעת את הכישורים שיעזרו לה עכשיו ובעתיד בחברה. חשובה ההדרכה שלך, באוירה טובה ומתוך מקום בונה ומאמין. שיחה מקדימה עם בתך, בטרם מגיעה החברה, תוכל לעזור לה להתכונן. תוכלו לשוחח בצורה נעימה על מטרת הביקור, לדמות מה יקרה כשהחברה תרצה לשחק בחפציה של בתך, להחליט אילו חפצים הם אישיים ולהסתירם בטרם הגיעה. אפשר להעלות אפשרויות מה לעשות כששתי הבנות רוצות את אותו המשחק ולחשוב יחד מה מרגישה החברה בסיטואציות שונות. שלחי אותה עם מסר שמאמין ביכולותיה להתחשב ולארח יפה חברה. בעת הביקור, השתדלי שלא להתערב, ואם נדרשת, נסי להדריך הבנות במציאת פתרון בעצמן. עודדי את בתך על הצלחותיה והישגיה ובעיקר על המאמץ.

אני גרושה ואמא לנועם בן השנתיים ו-4 חודשים (גרושה כ- 5 חודשים ) לאחרונה, מדיי פעם אנו עושים בילוי משותף עם הגרוש שלי, אביו. מאוד חשוב לי לדעת האם זה חיובי לילד או לא ??? מבחינתי זה קריטי על מנת לא ליצור לו נזק גם אם נראה לי שזה חיובי תודה מראש

שלום לך,
משאלתך לא ברור לי סטטוס היחסים בינך ובין גרושך
וכן סוג הבילויים המשותפים שאתם מבלים.
כיוון שחשובה לך טובתו של נעם בראש ובראשונה,
ועל מנת שתוכלו כולכם ליהנות ונעם יוכל להכיר דרך יפה של ניהול פרידה,
חשוב שתקפידו על מספר נושאים:
1. המפגשים יהיו בעלי אופי תורם רק אם במהלכם תהיה אוירה טובה ומכבדת.
אם משקעים מכבידים עליכם, או הנוכחות של ההורה האחר מעוררת בכם רגשות של כעס, טינה
אכזבה או כל רגש שאינו פתור, מוטב שתוותרו עליהם ולא תהפכו את הבילוי לשדה קרב או מקום
לסגירת חשבונות.
2.על הגבולות להיות ברורים עבור נעם. ילדים להורים גרושים חולמים בכל גיל
שהוריהם יחזרו לחיות יחד. יש להגדיר לנעם לפני היציאה לבילוי, שהיום נבלה עם אבא,
ולאחר מכן, אבא יחזור לבית שלו ואנחנו לשלנו. בשום אופן אל תתנו לו לשגות באשליות
או פנטזיות על חזרתכם, ואל תשאירו את הנושא מעורפל.
3. אם מתפתחת בינכם קרבה חדשה, תקפידו לעשותה
כששניכם לבד ולגבש את רצונכם לפני שתציגו אותה בפני נעם.
4. במפגשכם וגם לאחריו הקפידו לכבד את השוני שבדרכי ההורות שלכם.
חשוב שנעם יחווה תמיכה של הורה אחד בדרך ובהחלטות ההורה האחר ולא ביטול או ביקורת.

גירושין הם תהליך מורכב וכואב לכל הנוגעים בדבר.
גם אם יחסיכם נהדרים, אני ממליצה בחום על קבלת הדרכה הורית פרטנית
כיצד לנהל את החיים הנפרדים כך שיהיו לטובתו של הילד.
מאחלת לכם הצלחה רבה!

השאלה:
נכדתי (בת 5 וחצי) פיקחית ומתוקה ללא ספק, נראית לי מוטרדת מכך שאני לא ביחד עם סבתה (גרושתי) למרות שמיום לידתה אני כבר מקושר לבת-זוגי. איך ממשיכים מכאן?

סבא יקר.
אני שמחה לקרוא את פנייתך. מרגשים אותי בכל פעם מחדש המעורבות של סבא וסבתא
בחיי הנכדים והרצון להעשיר ידע בנושא.
נכדתך הנבונה הפנימה, כנראה, את דגם המבנה הקלאסי - סבא וסבתא ביולוגיים- חיים יחד.
ומה לעשות, היום יש לנו סוגים שונים של משפחות וזוגיות בהרכבים חדשים ומגוונים.

אתה יכול לומר לה שאתה רואה שהיא מוטרדת מהנושא, ולשאול מה בדיוק מטריד אותה ומכאן לפתח הנושא.
כדאי לספר לה שאת אביה או אמה (מי שהוא ילדכם) הבאתם לעולם אתה וסבתה מתוך אהבה, ושאתם אוהבים
את ילדכם מאוד וכמובן גם את ילדיהם (הנכדים) - כל הזמן. אך נפרדתם כיוון
שהפסקתם לאהוב כזוג האחד את השני (סבא כבר לא אוהב את סבתא כאשתו וכך גם הפוך)
ובחרתם להפרד.

שתף אותה בכך שאתה שמח עם זוגתך החדשה, ושכעת יש לה זוג נוסף של סבא וסבתא,
יותר מרוב הילדים, ועוד בית להתארח בו.

חשוב שלא לערב אותה בכעסים על גרושתך. שהיא תדע שאתה מכבד את הסבתא ממנה נפרדת ושנהדר
מבחינתך שהיא, כנכדה אוהבת גם אותה וגם אותך.
דיבור והכרות עם מבנים שונים של משפחות, יכול לתרום להרגעתה.
ישנם ספרי ילדים נהדרים בנושא כמו "כל אחד והמשפחה שלו" מאת יהודה אטלס, שאני אישית אוהבת.

מאחלת לך שנים רבות של סבאות מהנה ובריאות.

אם אני אומרת לילד שלי בן ה-12 שהוא צריך לכבות את הטלווזיה ואחרי כמה פעמיים שאני מדברת אליו יפה הוא לא מכבה את הטלווזה אז אני צועקת עליו. אבל הוא רגיש מאוד, והוא אומר לי בחזרה לא לצעוק עליו .מה לעשות בדבר?

אני מודה לך על פנייתך.
בנך נמצא כעת בגיל ההתבגרות, שאינו פשוט הן עבורו והן עבורך כאמו.
באופן טבעי, כדי למצוא את מקומו בעולם, וזהותו העצמית והייחודית,
הוא בוחן את הסדר שסביבו ותוך כך מנסה לבדוק את הגבולות והמוסכמות שבהם גדל.
סירובו להיענות לבקשותייך הן טבעיות לגילו והוא אינו מתכוון להרע לך בהן. הוא פשוט מרוכז בעצמו. יחד עם זאת, מובנת לחלוטין תגובתך. סביר להניח שאת חשה תסכול ואולי אף חוסר אונים מכך שאינו נשמע לבקשותייך, ועל כן מתפרצת בצעקה (איבוד שליטה).
חשוב ביותר בגיל זה, לבנות מערכת סובלנית ותקשורתית עד כמה שניתן עם המתבגר.
ביחסים טובים- יש סבירות גבוהה יותר שנזכה לשיתוף פעולה.
אני מציעה להזמין את הבחור שלך לשיחה, בזמן טוב, כששניכם במצב רוח רגוע,ולהבהיר לו כי לכל אחד יש חובות וזכויות בבית. דברי איתו על זכויותיו (דמי כיס, בילויים, שעות מחשב וטלויזיה, הענות לצרכיו וכו')
וכן על חובותיו (הליכה לביה"ס, עמידה במטלות הלימודים, ביצוע מטלות בבית, כיבוד שאר בני הבית ובתוכם - הוריו וכו').
הבהירי לו שהוא כבר גדול. ובעולם של המבוגרים- אם הוא רוצה שיקשיבו לו ויכבדו אותו (למשל לא יצעקו עליו), את בקשותיו וצרכיו עליו לכבד את האחרים ולהתחשב ברגשות ובצרכים שלהם.
אם לא יקיים הוא את חובותיו, לא יוכל ליהנות מזכויותיו.
רצוי להגיע לסיכום משותף, מתוך מקום מכבד, מה יקרה להבא, כאשר לא ישמע בקולך.

אני ממליצה לך בחום לקבל הדרכה מקיפה יותר לגבי גיל ההתבגרות וההתמודדות עם מתבגר בבית.
בהצלחה והרבה אורך רוח!

הבן שלי בן שנתיים וחצי, וכשהוא מתרגז הוא מתחיל להרביץ לי או לבעלי. אנחנו אומרים לו שזה לא נעים לנו אבל הוא לא מפסיק. מה לעשות?

אין לצפות בגיל הזה שהילד יתחשב בצרכים שלכם. יש להפסיק באופן חד משמעי את האלימות. להתכופף לגובה שלו, להסתכל בעיניו ולומר: "אני לא מוכנה שתרביץ לי". האמירה צריכה להיות רצינית והחלטית ובטון בטוח אך שקט. צעקה לא תועיל, היא רק תשדר חוסר שליטה או אלימות בחזרה. אם הילד ממשיך, אפשר לחזור על הפעולה תוך החזקת זרועותיו (בעדינות אך בתקיפות) בחלק שמעל שורש כף היד ולהוסיף, "אני אשחרר אותך כשאדע שאתה לא מרביץ לי יותר". לאחר זמן מה נסו לשחרר ולראות אם הוא הפסיק. חזרו על הפעולה עד שיובן הרעיון. לכשיירגע, נסו לבחון איתו בקצרה דרכים חלופיות לאלימות.

בני  בן ה-4 ביישן. הוא ממעט להשתתף במפגשים בגן, מתבייש לענות כשמבוגרים שואלים לשלומו, ומתחבא מאחורי הרגליים שלי ושל בעלי כשאנו נפגשים עם אנשים. מה אפשר לעשות?
רצוי לא לתייג את הילד כביישן. יש לתאר את הפעולה שהוא עושה: "הוא מתחבא מאחורי הרגליים, יושב בצד כשרוקדים" וכו'.

ילדך בגיל בו הוא בוחן את העולם, ומתחיל להיות מודע לסביבה. ייתכן שלוקח לו זמן להיפתח. כדאי לברר האם גם בחברת הילדים הוא ממעט להשתתף או מרגיש יותר בנוחות.
חשוב להדריך אותו איך לעשות את הדברים ולא לעשות במקומו ולהדגיש לו את הרווח בזה. לדוגמא: לתת לו לקנות את הארטיק בעצמו, כשאנחנו לידו. להגיד לו שאנחנו בטוחים שהוא יצליח. בכל הצלחה חשוב שהוא יקבל עידוד בליווי הסבר קצר: "מאוד נהניתי לראות אותך משחק בחול עם הילדים".
ייתכן והילד כבר למד ליהנות מהרווח של תשומת הלב שהוא מקבל מהתנהגות ביישנית. אינני רוצה שהוא ילמד בטעות להסתמך על אחרים ולחשוב שאיננו מסוגל. לכן, חשוב להתעלם כאשר הוא אינו משתתף. לא לנסות לשכנע, לא לומר לגננת "עזבי, הוא ביישן" ובוודאי שלא להתרגז. פשוט לומר "אני בטוחה שכשתרצה להצטרף, אתה תעשה את זה". אם מפריע לך שהוא מתחבא מאחורייך תאמרי: "לא נעים לי שאתה תופס במכנסיים שלי, בבקשה תפסיק. אתה יכול לבחור מקום אחר להתחבא".
ולסיום, אל תשללו את רגשותיו. נסו להבין ממנו מה לא נח לו בסיטואציה ולעזור לו "אני אשב קרוב אליך ואסתכל בך כל הזמן הזה". האמינו ביכולותיו כדי שילמד להאמין בעצמו.

אני אמא למתבגרים (17.5,16,12). 2 הגדולים נשארים ערים עד אחרי חצות, ואני ובעלי מתקשים למצוא זמן לזוגיות שלנו.

אני אב לזוג תאומים בני 4. לאחרונה התחלנו להבחין כי הבנים עונים לשאלות ב"אנחנו" וכששואלים לשמם, אחד מהם מציג את עצמו ואת אחיו גם יחד. אנחנו חוששים שהם מתחילים לפתח זהות אחת. מה אפשר לעשות?

אכן, לתאומים באופן טבעי יש הנטייה להתפתח כך שישלימו האחד את השני, והלא זהו חלק מקסם הצוותיות שלהם. יחד עם זאת, אני שמחה לשמוע את המודעות שלכם כהורים לצורך שלהם בנפרדות על מנת לגבש זהות עצמית מלאה ושלמה.
אני ממליצה להתייחס אליהם כאל שני אחים נפרדים. זה הזמן לשקול ברצינות הפרדה בגני הילדים. אני חושבת שהפעולה תהיה לטובת התפתחותם, ואפשר לסמוך עליהם שיפתחו את עצמאותם ויסתדרו.
למרות הפיתוי להלבישם בבגדים זהים (בעיקר אם גם הם זהים במראה שלהם), אני ממליצה להלבישם בבגדים שונים, תוך ברור הסגנון והטעם האישי של כל אחד בנפרד, לקנות תיקים שונים לגן וכו'. יש להקפיד לשאול שאלות המכוונות אישית ופותחות בשמו של הילד, לדוגמא, "שי, מה תרצה לאכול לארוחת הערב" ולא "שי וגיא, מה אתם רוצים לאכול"? חשוב שכל הורה יפתח קשר אישי עם כל ילד בנפרד, וזה יכול להתבטא בזמן-יחד שכל הורה מבלה על ילד אחר בפעילות אחרת. יש לאפשר לילדים להינות מהביחד שלהם (אם זה משחק משותף, שינה בחדר אחד וכו') כי בסה"כ יש תרומה רבה גם לקשר המיוחד והקרוב, אך חשוב לזכור לפתח את הכישורים של כל אחד בנפרד, בצד חיזוק הצדדים החלשים (נאמר אם אחד יותר ורבאלי מהשני, לשים לב לא לתת לחזק יותר להשתלט ולהסביר במקומו, אלא להתעקש ולומר: "אני רוצה לשמוע את דעתו של גיא, אח"כ אני אשמח לשמוע גם את דעתך). נסו להמנע, אפילו בינכם לבין עצמכם מהשוואות. אמנם זה כמעט מתבקש, אך זכרו, לכל ילד קצב התפתחות משלו. חשוב לאפשר להם להתנסות בתפקידים שונים בבית, הן מבחינת הפעילות והן מבחינת האישיות (אם אחד יותר מעז והשני נוהג בבישנות, עודדו את מופנם להתנסות בהתנהגות אחרת, ואתגרו את הנמרץ בפעילויות שדורשות שקט או תורמה מאחורי הקלעים).